מלחמת האמו הגדולה: כשאוסטרליה הפסידה לציפורים

נובמבר 1932. השדה שקט. רק לרגע

נסו לדמיין את התמונה: מישורי חיטה צהובים עד אין קץ, חום יבש של ראשית הקיץ האוסטרלי - ופתאום תנועה באופק. לא ארנבת, לא דינגו. עשרות ציפורים ענקיות, בגובה אדם, מתקדמות בשדה החיטה בצעד רגוע ובטוח, כאילו תמיד היה שלהן. ובמובן מסוים, באמת היה שלהן.

על התמונה הזאת הסתכלו באותו חודש החקלאים של מחוז קמפיון שבמערב אוסטרליה - בפחות הערכה אסתטית ובהרבה ייאוש. כעשרים אלף אמו ירדו מן השטחים הפתוחים אל השדות החרושים, אכלו, רמסו, והותירו אחריהם גדרות מפורצות - ודרך הפרצות נכנסו הארנבות לגמור את מה שהאמו התחילו. אחרי שנים של קשיים כלכליים, החיטה של 1932 הייתה כל מה שנשאר להם.

והאנשים האלה לא היו סתם חקלאים. הם היו יוצאי מלחמת העולם הראשונה, וכשחייל לשעבר נמצא בצרה - הוא פונה לצבא. אבל הם לא ביקשו גדרות.

הם ביקשו מקלעים.

איך מגיעים לנקודה שבה ממשלה שולחת מקלעים נגד ציפורים

כדי להבין איך הגענו ל-1932, צריך לחזור לסוף מלחמת העולם הראשונה. אוסטרליה חזרה מהמלחמה עם עשרות אלפי חיילים משוחררים ועם שאלה אחת בראש: מה עושים איתם עכשיו? התשובה נשמעה אצילית: לחלק להם קרקע.¹ במערב אוסטרליה קיבלו אלפי ותיקים חלקות באזורים הנידחים ביותר - אדמה שאיש לא מצא בה תועלת עד אז - ויצאו לדרך כחקלאים. על חלק מהחלקות האלה אפשר היה פשוט לכתוב "בהצלחה" ולסגור את התיק.

ואז הגיע 1929. הממשלה דחקה בחקלאים לזרוע עוד חיטה והבטיחה סובסידיות - שלא הגיעו מעולם.² מחירי החיטה צנחו. באוקטובר 1932, כשהחקלאים נערכו לקצור את היבול היחיד שנותר להם, כבר דובר בקול על סירוב למסור אותו לממשלה. ואז, בתזמון בדיוני משלים, הגיעו האמו.

כדאי להכיר את היריב: האמו היא הציפור השנייה בגודלה בעולם - קומה של עד מטר תשעים, בלי יכולת תעופה, אבל עם ריצה של 55 קמ"ש ושחייה מצוינת להשלמה.³ אחרי עונת הרבייה האמו נודדות בלהקות לעבר החוף, וב-1932 הן גילו שהחקלאים הכינו להן, מבלי משים, גן עדן: שדות מלאים בחיטה, וברכות מים שהוכשרו לבקר.

החקלאים התארגנו ושלחו משלחת אל שר ההגנה, סר ג'ורג' פירס. הם ידעו, מניסיון אישי, מה עובד על מטרות גדולות ונעות. פירס קיבל את הרעיון בזרועות פתוחות, עם כמה תנאים: הרובים יופעלו רק על ידי חיילים, ההובלה תשולם על ידי ממשלת מערב אוסטרליה, והחקלאים יממנו לחיילים אוכל, לינה ותחמושת. פירס גם הביע דעה שהציפורים תהוונה "יעד אימון נהדר"⁴ - משפט שלא הזדקן יפה.

הכוח שנשלח לקרב

הצבא שלח שלושה אנשים: מייג'ור גוויניד פורבס וין-אוברי מרדית, מפקד המבצע - אדם עם שם של אציל וולשי וסבלנות של מי שעוד לא פגש אמו מקרוב; הסמל ס. מקמוריי; והקנוניר ג'. או'הלורן. הציוד: שני רובי מקלע מדגם לואיס,⁵ ועשרת אלפים כדורים.

גשמי אוקטובר עיכבו את היציאה - האמו התפזרו על שטח רחב. ב-2 בנובמבר, כשהשמים התבהרו, הכוח יצא לשדה. עיתון התקופה דיווח שבין משימותיו הרשמיות של הכוח נרשמה גם אחת מוזרה במיוחד: לאסוף מאה עורות אמו, שהנוצות שלהן יקשטו כובעים של פרשים קלים.⁶ כלומר, זו לא הייתה רק מלחמה. הייתה גם אופנה.

המערכה הראשונה: ציפורים אחת, צבא אפס

ביום הראשון, בקמפיון, אותרו כחמישים אמו - רחוק מדי מהרובים. המקומיים ניסו לדחוף אותן לעבר מארב, והציפורים הגיבו כמו שאויב מנוסה מגיב: התפצלו לקבוצות קטנות ונמלטו. מטח ראשון לא פגע בכלום. מטח שני הפיל, לפי הדיווח, "מספר" ציפורים. מאוחר יותר באותו יום נתקלו בלהקה קטנה והפילו "אולי תריסר". ככה פותחים מלחמה.

רגע האמת בא ב-4 בנובמבר. מרדית הכין מארב ליד סכר מקומי, ויותר מאלף אמו נראו הולכות ומתקרבות. הפעם הכול היה אמור לעבוד: המקלענים החזיקו מעמד בסבלנות עד שהציפורים קרבו, ופתחו באש. הם הספיקו להפיל שתים עשרה ציפורים - ואז הרובה נתקע. יתר האלף פיזרו עצמן ברוח משופרת ולא נראו עוד באותו יום.

בימים הבאים המבצע התדרדר למרדף. מרדית נדד דרומה בעקבות שמועות על ציפורים "מאולפות למדי", והשיג מעט מאוד. תצפיתן צבאי סיכם את המצב במשפט שנכנס לאגדה: "נראה שלכל להקה יש עכשיו מפקד משלה - ציפור גדולה בנוצות שחורות, מטר שמונים בקומה, שעומדת על המשמר בזמן שחברותיה עוסקות בהרס, ומתריעה בבואנו". בשלב מסוים מרדית אפילו הרכיב אחד הרובים על משאית. הרעיון לא התגלגל: המשאית לא השיגה את הציפורים, והדרך הייתה כל כך מחוספסת שהקנוניר לא הספיק לירות כדור אחד.

ב-8 בנובמבר, אחרי שישה ימים ו-2,500 כדורים, הממשלה ניסתה לספור הרוגים. ההערכות נעו מ-50 ל-500, תלוי מי מדווח - ובפרלמנט זה הספיק. היו דיונים, העיתונות המקומית צחקה בקול רם, ופירס הורה על נסיגה. בדו"ח הרשמי רשם מרדית שהכוח לא סבל אבדות - "מלבד כבודו".

ולפני שעזב, הוא נתן לעיתונות את המשפט שהפך אותו תשעים שנה אחר כך לאליל רשת: "אילו הייתה לנו דיוויזיה עם כושר ספיגת הכדורים של הציפורים האלה - היא הייתה מתמודדת עם כל צבא בעולם... הן מקבלות מקלע בחסינות של טנק. כמו הזולו, שאפילו קליעי דום-דום לא עצרו בהן".

המערכה השנייה: הצבא חוזר, הפעם עם מה לדווח

את האמו, אגב, לא טרחו לעדכן על הפסקת האש. הן המשיכו לכבוש שדות באלפים, והחקלאים חזרו לממשלה. ראש ממשלת מערב אוסטרליה, ג'יימס מיטשל, לחץ; דו"ח צבאי העריך שבניסיון הראשון נפלו 300 ציפורים; וב-12 בנובמבר אישר פירס לחדש את המבצע. הוא אפילו עמד בסנאט והגן על ההחלטה בפני אנשים שידעו בדיוק איך זה נשמע: האיום החקלאי, הוא הסביר, רציני מכדי להתעלם ממנו.

ב-13 בנובמבר חזר מרדית לשדה. הפעם זה הלך קצת יותר טוב: ארבעים ציפורים ביומיים הראשונים, ובהמשך קצב של כמאה לשבוע. ב-10 בדצמבר נקרא הביתה, והדו"ח שלו - שכדאי לקרוא בספקנות מקצועית - דיווח על 986 הרוגים מאושרים מתוך 9,860 כדורים. כלומר, בדיוק עשרה כדורים לכל ציפור. עגול ומסודר. מרדית הוסיף עוד 2,500 ציפורים "פצועות שמתו מאוחר יותר" - עוד מספר עגול באופן מחשיד, שההיסטוריונים מעריכים שהוא מנופח לא מעט.⁷

האמו מנצחות במלחמה, ואז גם בפוליטיקה

ובסוף, הכול יצא לטובת הציפורים. ב-1934, ב-1943 וב-1948 חזרו החקלאים לבקש את הצבא - ונענו בשלילה בכל שלוש הפעמים. הממשלה כבר למדה על בשרה: אמו לא מגרשים במקלעים. מה שכן עבד היה הרעיון הישן והלא זוהר: שכר-טרף. שיטת הפרסים, שהונחה עוד ב-1923, המשיכה לעבוד בשקט וביעילות - בחצי השנה הראשונה של 1934 בלבד נפרעו החקלאים על 57,034 אמו.⁸ ואז באה הגדר: קילומטרים של גדרות הפרדה, שעצרו את הפלישות טוב מכל מקלע.

ובעולם הסיפור הפך במהרה לבידור. בלונדון מחו שומרי טבע נגד "השמדת אמו נדיר" (לא נדיר, אבל יפה), חוקרי העופות הבכירים של אוסטרליה כינו את המבצע "ניסיון להשמדה המונית של ציפורים", ובאוסטרליה עצמה הפכה "מלחמת האמו" לבדיחה ארצית - מן הסוג שחי דורות. ב-1950 חזר העניין לפרלמנט הפדרלי: חבר הפרלמנט יו לסלי שכנע את שר הצבא לשחרר לחקלאים חצי מיליון כדורי .303 מן המלאי הצבאי.⁹ האמו, כך מתברר, ממשיכות לנצח גם בלי להתייצב לקרב.

למה הסיפור הזה שורד

קל לצחוק על מלחמת האמו, וצריך גם לצחוק. אבל שווה לזכור שלאנשים בשדה זה היה הכול חוץ ממצחיק. אלה היו חקלאים שכבר איבדו כמעט הכול: את הנעורים במלחמה, את המחירים בשפל, ועכשיו את היבול האחרון - לציפור שלא קוראת עיתונים כלכליים. הם ביקשו עזרה בשפה היחידה שהמערכת הבינה, שפת הצבא, וקיבלו מערכה קטנה ואבסורדית שמוכיחה כמה קשה לכפות סדר אנושי על טבע שלא קיבל הזמנה.

והאמו? הן לא עשו שום דבר מיוחד. רצו, התפצלו, והתעלמו מהדוקטרינה. כשצבא יוצא למלחמה בבעיה שהיא לא צבאית, התוצאה נראית בדרך כלל אותו דבר: הרבה ירי, מעט פגיעות, ודו"ח מסכם שבו נרשמו אבדות "מלבד הכבוד".¹⁰

באוסטרליה אומרים שהאמו היא הציפור הלאומית שאי אפשר לקחת ברצינות. מלחמת 1932 היא הסיבה. והציפורים, למי ששם לב, מעולם לא שילמו על התחמושת.

הערות שוליים

1. תוכנית ה"חייל-מתיישב" חילקה קרקעות לכ-5,000 ותיקים במערב אוסטרליה בלבד. הרבה מהחלקות היו קטנות מכדי להתפרנס מהן - נתון שמסביר לא מעט מן המסירות שאותם חקלאים נדבקו בה אחר כך למלחמות קטנות בציפורים.
2. הסובסידיות שהובטחו לחקלאי החיטה מעולם לא הגיעו. באוקטובר 1932 איימו החקלאים שלא למסור את היבול כלל - כך שבמובן מסוים, האמו פשוט הגיעו לדיון שכבר התקיים.
3. שני פרטים ביולוגיים להקשר: באמו דווקא האב דוגר על הביצים ומגדל את האפרוחים חמישה-שישה חודשים, בעוד האם ממשיכה הלאה. ועוד פרט: האמו, כמו הקנגורו, מתקשה ללכת אחורנית - ולכן, לפי האגדה העממית, נבחרו שניהם לסמלה של אוסטרליה. שתי חיות שיודעות רק קדימה.
4. לפירס היה גם אינטרס: מערב אוסטרליה משחקת אז ברעיון של פרישה מהפדרציה, וממשלה פדרלית שמפגינה דאגה לחקלאים רק מרוויחה. מישהו אפילו צירף למבצע צלם קולנוע של "פוקס מוביטון", שיתעד את הקרב לדורותיו. ההיסטוריה לא מספרת למה הסרט לא יצא.
5. הלואיס היה המקלע הרגיל של הצבא האוסטרלי עוד ממלחמת העולם הראשונה: נשק מקורר אוויר עם מחסנית תוף עגולה מלמעלה, 47 כדורים. אמין וקל יחסית - רק לא מתוכנן לקצב הריצה האוסטרלי הממוצע.
6. מאה עורות אמו לנוצות שיקשטו כובעים של פרשים קלים - כך נרשם בעיתון התקופה. ההיסטוריה לא מתעדת אם הכובעים יצאו לפועל. היא כן מתעדת שמועמדים היו מעטים.
7. הדו"ח של מרדית הוא פנינה של דיווח צבאי: 986 הרוגים ב-9,860 כדורים - עשרה בדיוק לציפור - ועוד בדיוק 2,500 פצועות שמתו לאחר מכן. היסטוריונים מסכימים שהמספרים "מוטלים בספק רב וככל הנראה מנופחים". הם גם מסכימים שהמספרים האלה ישרדו לנצח.
8. 57,034 פרסים בחצי שנה אחת. להשוואה: הצבא, בכל עונת המלחמה שלו, הרג בין כמה עשרות לאלף ציפורים - תלוי מי שואלים. הגדרות ושכר הטרף הביסו את המקלע בלי כדור אחד מיותר.
9. חצי מיליון כדורי .303 אושרו ב-1950 לשימוש החקלאים נגד האמו. רק כדי להיות ברורים: ממשלה חילקה לאזרחים תחמושת צבאית למלחמה פרטית בציפורים. ב-1950.
10. ב-2023 עלתה באוסטרליה קומדיית פעולה בשם "מלחמת האמו", בשבכורת פסטיבל מונסטר פסט. האמו, כבר אמרנו, ניצחו. עכשיו יש להן גם סרט.